Rhone Valley תת האזורים והיצרנים

מהעיר ויין ועד אביניון, גדות נהר הרון משמשות בית לגפנים וכורמים מזה לפחות 2,000 שנה.

האזור נחלק לשני חלקים עיקריים כשבאמצע מפרידה רצועה נטולת גפנים.

בצפון, מיוצרים יינות קורנס, הרמיטאז', קרוז הרמיטאז', סאן ז'וזף, סאן פרה, קונדרייה וקוט רוטי.

סירה הוא הזן האדום היחיד הגדל בצפון הרון והזנים הלבנים הם מרסאן ורוסאן (בהרמיטאז', קרוז הרמיטאז' וסאן ז'וזף) וזן הויונייה (בקוט רוטי ובקונדרייה).

בדרום הרון ענבי הסירה והגרונאש מהווים את הבסיס לרוב היינות האדומים כאשר 13 זנים דוגמת מורבדר, קריניאן, סנסו ואחרים מורשים בשימוש. הזנים הלבנים הינם גרונאש לבן, קלרט, בורבולן ואחרים.

13 קרו מייצרים יינות איכות בעמק הרון, כאשר לכל אחד מהם אישיות משלו: הקרו הצפוניים מויין לואלנס כוללים קוט רוטי אדום, קונדרייה לבן, שאטו גרייה לבן, סאן ז'וזף אדום ולבן, קרוז הרמיטאז' אדום ולבן, הרמיטאז' אדום ולבן, קורנס אדום וסנט פרה לבן.
הקרו הדרומיים ממונטלימאר ועד אביניון כוללים יינות אדומים ורוזה מג'יגונדס, אדומים רוזה ולבנים מואקיראס, אדומים ולבנים משאטונף דו-פאפ, ו-וונטו אדומים רוזה ולבנים מליראק ורוזה מטאבל.

קרקע והיסטוריה

עמק הרון הוא תוצאה של התנגשות גיאולוגית בין הרי המאסיף סנטרל לבין הרי האלפים, התנגשות שיצרה עמק אשר הוצף על ידי הים התיכון.

לפני כשלוש מאות מיליון שנה, פעילות געשית בהרי המאסיף סנטרל יצרה את הסלעים הגרניטיים שמאפיינים היום את צפון עמק הרון, בעוד שחלקו הדרומי נבנה על ידי שכבות עוקבות של גיר, שנוצר בקרקעית הים ממשקעים. אלה יצרו תופעות כמו הדנטל דה מונמיראיי, מדף אבן ענק וארוך של חרסית שחוקה ואת הר וונטו.
לפני כארבעים מיליון שנה האלפים נדחקו עוד כלפי מעלה, מה שגרם לעמק הזה שהפריד בין שתי הרכסים העצומים לקרוס. המפרץ האלפיני שנוצר בצורה הזו התמלא בים התיכון שהותיר בו שכבות נוספות של משקעים של חרסית ושכבות חימר עם גיר.

עם סגירתו ההדרגתית של מיצר גיברלטר מפלס המים של הים התיכון החל יורד בהדרגה וכתוצאה נהר הרון חפר לעצמו עם השנים את נתיבו עמוק יותר ויותר, בכך חושף שכבות גיאולוגיות שונות ומערבב קרקעות לאורך מסלול הסחף שלו.

כיום ניתן למצוא בעמק ארבעה סוגים עיקריים של אדמות: גרניט, סיליקאט חולי, חרסית וחימר. אדמות אלה משפיעות רבות לגבי כמות המים הזמינה בקרקע עבור הגפנים ומשפיעות על אופיים של היינות השונים.

עדויות היסטוריות מראות שבמאה הרביעית לפני הספירה גידלו גפנים בסביבת מארסיי.

מהמאה הראשונה ואילך כרמים טופחו גם באזור צפון העמק והיינות מהאזור כבר נחשבו בכתובים כמתחרים ראויים בהשוואה ליינות ארץ המגף.

ארכיאולוגים חשפו באזור את וילה מולארד, היקב הגאלו-רומי הגדול והחשוב שנתגלה עד היום. הם מצאו גם בתי מלאכה ליצירת אמפורות שהראו עד כמה נרחב היה הייצור כאן בימים אלה.

הרומאים ששטו במעלה הנהר הקימו את העיר ויין, ושתלו סביבה כרמים.

יינות מהאזור הספציפי הזה נודעו באיכותם בתקופה ההיא. פריחה זו פסקה עם קריסתה של האיפריה הרומאית המערבית: דרכי המסחר השתבשו, העולם השתנה וחזר אחורה מאות בשנים ורק הכרמים הקרובים לים התיכון או סביב העיר ליון שרדו.
במהלך ימי הביניים הייתה זו הכנסייה שהפיחה בתעשייה זו חיים מחודשים.

במאה ה-14, בעת הפיצול הגדול של הכנסייה, עבר כס האפיפיור לשבת באביניון וכרמים נשתלו סביב העיר. מהמקום הזה משלו בתקופת הפיצול שבעה אפיפיורים בזה אחר זה, עד תחילת המאה ה-14.

היה זה יוחנן ה-12, השני שבהם, שהורה לבנות את בית הקיץ שלו בשאטונף דו פאפ ואחריו בנדיקט ה-12 שבנה את ה״פאלה דה פאפ״.

לאורך המאות המוניטין של האזור ויינותיו המשיכו להיבנות, עד לתהליך יצירת האפלסיונים שהגיע לשיאו בשנות השלושים של המאה הקודמת. בשנים אלה פעל הברון לה רואה רבות לקידום עמק הרון ורעיון האפלסיונים בכללותו. לברון בעל המעוף היו כרמים בשאטונף דו פאפ והוא הוביל ראשון את מהלך ההגדרה של האפלסיון, שהפך לסנונית הראשונה מהמודל החדש ב-1933 והיווה דוגמה פורצת דרך על פיה נוסחו גם שאר האפלסיונים בצרפת.

הוא המשיך והיה ממקימי ארגון ה-INAO ואף כיהן כנשיאו מ-1947 ועד 1967.

הייצור  

על פני רצועה שאורכה כ-250 ק״מ פזורים כרמי עמק הרון, נטועים לצד 171 ישובים בסך הכל, רובם כפרים קטנים יחסית.
השטח הממוצע בבעלות יצרן יין הוא בין 15 ל-20 הקטר. 30% מהיין מיוצר על על ידי כ-1,500 יצרנים בבעלות פרטית, בעוד ש- 70% הנותרים מיוצרים בידי כשישים קואופרטיבים. היין האדום שולט כאן, עם 91% מהנפח המיוצר (6% לרוזה, 3% לבן).

עמק הרון חווה בעשור האחרון פריחה מחודשת.
אחרי שנים של תחרות קשה (בעיקר מול העולם החדש), העולם חזר בשנים האחרונות לשתות שוב את יינות הרון. זוהי תוצאה של עבודה קשה של היצרנים, רבים מהם צעירים שלקחו את הדומיין המשפחתי לידיהם, שעשו ועושים כל מה שאפשר בשביל לשפר את האיכויות ואת המוניטין של הרון ושל האפלסיון הספציפי בו הם ממוקמים.

צרכנים בכל העולם מזהים את השיפור: יינות הרון מוכרים מחזור של כמיליארד אירו בשנה בכל העולם ובכל רמת מחיר. היינות שמגיעים היום לכוס של הצרכן נותנים תמורה רבה יותר מאי פעם למחירם.

זני העמק

בעמק הרון מותרים לשימוש בסך הכל 22 זנים:
באדומים החשובים ביותר הם גרונאש שחור, סירה ומורבדר. בתפקידי משנה משחקים: קריניאן שחור, סנסו שחור, קונואז שחור, מרסלאן, מוסקדן, וקארז וקמארז שחורים, פיקפול שחור, טרט שחור, גרנאש גרי וקלרט רוז.
הלבנים החשובים הם גרונאש לבן, קלרט לבן, מרסאן, רוסאן, ויונייה ובורבולאן. זנים משניים: פיקפול לבן ואוני בלאן (Uni blanc).
ניתן לחלק את הזנים לשלוש קבוצות עיקריות, על פי מקור הזנים.

הסנסו, הקלרט והבורבולנק הם זנים מקומיים שמקורם בדרום צרפת.

הגרנאש, המורבדר והקריניאן מקורם בספרד והם הובאו על ידי האדם לפני כמאתיים שנה.
על הקבוצה השלישית נמנים הסירה, הויונייה, המרסאן והרוסאן - מקורם ככל הנראה בגפני בר שגדלו ביערות דופין, עם קשרים גנטיים ברורים לזני אזור סבואה.

זנים ספציפיים נוספים הם תוצאה של הכלאה מתוכננת (מרסלאן, למשל, הכלאה של גרונאש שחור וקברנה סוביניון).

האפלסיונים של העמק

כאמור - נהוג מסורתית לחלק את עמק הרון לשני אזורים עיקריים: הצפוני והדרומי. בשניהם יש בסך הכל 18 אפלסיונים שנקראים בצרפתית ״קרו״: 8 בצפון, 8 בדרום ועוד 2 שמוקדשים לייצור יינות מתוקים.

אזור הצפון מאופיין בחלקו במדרונות יותר תלולים ואדמות גרניט וסחף, מסוגים שונים.

זהו אזור המהווה 5% בלבד מסך הייצור של עמק הרון, אולם הוא בלי ספק מציג כמה מהאפלסיונים החשובים והמוערכים ביותר. הכמויות המצומצמות בחלק מהאפלסיונים גורמות למחירים להיות גבוהים בחלק מהמקרים.

ככלל, יינות אדומים מהצפון יהיו מבוססים על ענב הסירה, כאשר מסיבות היסטוריות מותר לערבב בכולם (להוציא קורנס) גם מהזן הלבן הגדל באפלסיון (בין 10 ל-20 אחוזים מקסימום, משתנה מאפלסיון למשנהו).

כך למשל בקוט רוטי מותר לערבב ויונייה, בעוד שבסן ז׳וזף מותרים מרסאן או רוסאן. בפועל, המנהג נפוץ בעיקר בקוט רוטי, וגם שם רק בחלק מהמקרים.

היינות הלבנים בקונדרייה ובשאטו גרייה מבוססים על הויונייה במאה אחוז. בשאר האפלסיונים: רוסאן ומרסאן.
המרסאן נחשב קשה לגידול ובעייתי בחשיפות לחמצן, אבל גדול יותר בפוטנציאל היישון ובמורכבות הפרי שהוא יכול להשיג לעומת הרוסאן. האחרון נחשב רענן יותר, פירותי ויותר נגיש לשתייה.

הנטיה להתבסס יותר על אחד או על משנהו משתנה מיצרן ליצרן על פי השקפתו או פרופיל היינות המבוקש.

בחלקו הדרומי של הרון, הגיוון הוא אדיר הן בקרקעות והן במיקרו-אקלים.
לכל אפלסיון יש חוקי מינימום ומקסימום של יבולים ואחוזים מותרים של כל זן בממסך הסופי.
היינות מהווים את רוב הייצור של הרון, ורוב היין לא ממוצב גבוה, אלא מיועד לשתייה כיפית, מיידית ולא מחייבת, עם תמורה טובה למחיר - בקיצור יינות ביסטרו קלאסיים.

כמה אפלסיונים ידועים מייצרים יינות גדולים, בראשם כמובן שאטונף דו פאפ; אולם גם ז׳יגונדאס, ואקיראס, וונטו, ראסטו, טאבל וליראק הם מזה זמן רב בני בית קבועים בתפריטים ואוספי-יין רבים מספור, שכן הם מעניקים תמורה יוצאת דופן בהשוואה למחירם - ולכן מהווים סימן ברור לאנשים שאוספים או קונים יין בשביל לשתות היטב.
באופן כללי מאד ניתן להגיד שחוקי האפלסיונים מעודדים בחלקו הדרומי של הרון את הממסך של הזנים השונים, בעוד שבחלקו הצפוני של העמק הגישה היא התבססות על זן אחד או שניים מקסימום.

האקלים בעמק הוא חם יחסית, ים תיכוני, עם השפעות ממתנות מצד הנהר עצמו, אבל בעיקר מרוח המיסטרל הקרירה שמגיעה מהצפון ונושבת בממוצע כמאה ימים בשנה. רוח זו נובעת מהפרשי לחץ אוויר משמעותיים בין צפון אירופה לדרומה והיא חשובה מאד להתפתחות הגפן ולאיכויות הפרי.

להשפעת המיסטרל נודעה חשיבות היסטורית: ב-1956, למשל, הרוח הזו נשבה במשך שלושה שבועות רצוף, במהירות שהגיעה למאה קמ״ש ובטמפרטורה של מינוס 15 מעלות. עצי זית רבים קפאו והושחתו בגללה, בעוד שהגפנים שרדו (הן קופאות ומתות רק בטמפרטורות נמוכות מזו) - מה שגרם לחקלאים רבים לשתול עוד יותר כרמים.

שיטות ההדלייה באזור מושפעות אף הן מהתנאים האלה וצורת הגובלט היא טיפוסית במיוחד: היא מצלה על האשכולות מפני החום, נמוכה ולכן פחות חשופה לרוח. מצד שני היבולים נמוכים באופן יחסי והמיכון לא אפשרי. בעשורים האחרונים נראים כרמים רבים העוברים לשיטות הדלייה אחרות שמאפשרות מיכון לזנים מסוימים ובמקומות שמאפשרים זאת.

קוט דו רון וילאז׳ - אזור ייצור שמשתרע על פני 95 ישובים, אולם מתוכם אפשר לרשום על התווית שמות של 17 כפרים בלבד.
היבולים נמוכים יחסית, השאיפה לאיכות גבוהה במקרים רבים. מותר לייצר תחת אפלסיון זה יין בשלושת הצבעים.
קוט דו רון - אפלסיון אזורי שמונה את כל כל 171 הישובים בעמק.