צרפת ותת האזורים

הצרפתים לימדו את העולם לא רק מהו fine wine אלא גם איך לאהוב, לטעום ולהעריך אותו.

עבור צרפתים לא מעטים, להיות צרפתי פירושו לשתות יין. 

אזכורים אין ספור אצל הסופרים והמשוררים הגדולים ביותר, האמנים, המלכים, המדינאים - כל אלה מצאו ביין חוכמה עמוקה וביטוי עילאי של הציוויליזציה האנושית.

לא לחינם מילים רבות בשפת היין הצרפתית הינן בלתי ניתנות לתרגום ואומצו כמות שהן לשאר השפות למשל המילה ״טרואר״.

הרומן הזה נמשך כבר למעלה מאלפיים שנה ולמרות שיש עדויות לייצור יין באזורים השונים עוד קודם לכן הרי שבעיקר בתקופה הגאלו-רומית התפתחו רוב אזורי היין המוכרים (היוצאת מהכלל העיקרית כאן היא בורדו). 

העושר התרבותי והזני עם מעל 300 זנים מוכרים ומזוהים על ידי ארגון גפן היין העולמי, מתוכם כמאה בעלי חשיבות מסחרית משמעותית, מסורות ייצור שהתפתחו בכל אזור ובעיקר ה״savoir faire״ - לדעת לעשות בצרפתית, שפירושו דיאלוג מתמשך על פני דורות בין האדם לטבע, דיאלוג שלא תמיד המדע או החוקר, ואפילו לא הכורם, יכולים להסביר.

היין הפך לחלק מהותי ובלתי נפרד מעצם ההגדרה העצמית הצרפתית.

את אזורי הגידול בצרפת נהוג לחלק בחלוקה גסה וכללית לשני חלקים: הכרמים הצפוניים והכרמים הדרומיים.

הקו הדמיוני הזה מכליל בתוך האזור הצפוני יותר את כרמי הלואר, אלזס, שמפן, בורגון ועד צפון הרון. בורדו אף היא נחשבת על ידי רבים כצפונית. 

מה שמאפיין את הכרמים האלה לרוב יהיה התרכזות קרוב למקורות מים כמו נהרות, הממתנים את מזג האוויר והיוו לאורך ההיסטוריה אמצעי חשוב לשינוע ומסחר.

התנאים הקרירים יחסית תובעים חשיפה מקסימלית וניהול הכרם בהתאם לתנאי מזג האוויר ולמשקעים (ניקוז טוב בחלקה, הגנה מפני הקור בתקופות בעייתיות וכן הלאה).

האזורים הדרומיים כוללים את כרמי דרום צרפת ומהווים את עיקר הייצור הצרפתי. הזנים החשובים שם, דוגמת גרונאש נואר, זקוקים לחום מצטבר רב יותר כדי להבשיל ובתנאים הנכונים ישמרו על חומציות מאוזנת. 

בחלק מהמקומות החלוקה הזו אינה רק שאלה של קו רוחב כי אם גם של גובה או תנאי מיקרו אקלים.

הייצור בצרפת מתרכז סביב כ-87,000 מגדלים או חברות שונות שמצהירים על בציר מדי שנה. מתוכם, קצת מעל לשליש מהיין (37%) מיוצר בקואופרטיבים, בעוד שכ-55% מיוצר על ידי יקבים פרטיים. מתוך הפרטיים, רק 28% מהייצור מבוקבק ומשווק על ידי היקב הפרטי עצמו ותחת שמו. כ-64% נוספים מבוקבקים ומשווקים על ידי סוחרי יין (נגוסיאן). 

הצרפתים היו חלוצים בכל נושא קניין רוחני וקניין תעשייתי, בשימוש בשמות מקומות, אזורים, או מונחים אחרים.

במטרה להסדיר את השוק ולהגן על היצרנים מחד ועל הצרכנים מאידך, החלו בשורה של חוקים ליישום בתקופת ההתאוששות שאחרי משבר הפילוקסרה. 

עיקר החוקים והבסיס הרעיוני לחקיקה הוגדר סופית בשנות השלושים של המאה העשרים, אולם פעולות החקיקה החלו עוד בעשור הראשון של המאה. 

הרעיון של ״אפלסיון״ (כינוי מקור מוגן) ועיגונו החוקי היה צרפתי, אם כן, גם אם מאז ימי קדם המודעות לחשיבותו של מקור היין הייתה גבוהה - דוגמאות למכביר בימי מצרים העתיקה, יוון, האימפריה הרומאית, אזורי ייצור חשובים כמו אלה של אופורטו בפורטוגל או סינדיקטים דומים כמו זה הטוסקני - כל אלה הם ניצנים היסטוריים למערכת הצרפתית: שיטה שלמה של הגדרות וחוקים, שנועדה בבסיסה להגן על מתח בריא בין הייצור לבין הביקוש ולאפשר לצרכן לדעת מה הוא שותה, מהיכן מקורו ומהי דרגת האיכות המוגדרת.
כיום, אנשי מקצוע רבים חושבים שהשיטה הצרפתית מסובכת מדי ומקובעת והופכת את היין לפחות נגיש עבור הצרכן. הגורמים המקצועיים האחראים לחוקים הללו בצרפת ובאיחוד האירופאי מודעים למגבלות האלה והחלו לעשות כל שבאפשרותם כדי לעדכן את החוקים ולפשט אותם. 

למרות זאת האיחוד האירופאי כולו אימץ את עקרונות השיטה ומיישם אותה לא רק על יינות (כל מדינה חברה באיחוד מחויבת לתקינה כזו) אלא גם למוצרים חקלאות ומשק מעובדים אחרים: גבינות, נקניקים, פירות או ירקות שייחודיים לאיזור מסוים, עופות ובשר, עוגות מיוחדות וכן הלאה. בכך ברור שדרך מחשבה זו מכבדת מסורות ייצור מקומיות כמורשת תרבותית ניצחה.
היין הצרפתי הוא לא רק יין ,טעים יותר, או פחות - זוהי הזמנה לדרך חיים.