ספרד ותת האזורים

לא ידוע בוודאות להיסטוריונים היכן ומי בדיוק החל לייצר יין בחצי האי האיברי אבל מקורות רבים מעידים שהכרמים הראשונים נשתלו כנראה בחוף הדרום-מערבי של אנדלוסיה ומשם הופצו הגפנים על פני חצי האי.

זו נראית ההשערה הסבירה ביותר שכן ארכיאולוגים הוכיחו שהפיניקים התיישבו במקום הזה לפני 3,000 שנה. הפיניקים, שהצטיינו בין היתר בשיט ומסחר, הקימו שם עיר נמל בשם גדיר (כיום קדיז) ונעו מאוחר יותר פנים היבשה והקימו את העיר קסרה (כיום חרז) שם שתלו כרמים על הגבעות שסביב העיר.

המסחר ביינות המתוקים מהאזור הזה היה ידוע עד ימי הנצרות הראשונים, בכל אגן הים התיכון ובצפון אפריקה.
הרומאים המשיכו לייצר יין בחצי האי והביאו איתם את טכניקות הייצור שלהם: הוספה של שרף וחומרים ארומטיים אחרים, יישון היין בכלי אמפורה קטנים בעליית הגג החמה או לצד הארובה כדי לפתח ביינות טעמי פירות בשלים וארומות מעושנות.

צורכי האימפריה והלגיון הרומאי הפכו את יינות היספניה לפופולריים מאד בתקופה ההיא.
נפילת האימפריה ופלישות של שבטים ברבריים מצפון הביאו לעצירה זמנית של עשיית היין אף על פי שהויזיגותים שהגיעו מיד אחר כך דווקא קידמו את ייצורו.

בזכות המגע שהיה להם עם הרומאים בפרובינציות של האימפריה הם אימצו את אהבת הרומאים ליין וייצרו אותו גם הם ואולם כאשר הערבים הגיעו במאה השמינית הייצור הואט מאוד. הקוראן אוסר על צריכתו של אלכוהול אבל כרמי הענבים נותרו נפוצים יחסית כדי לספק ענבי מאכל או מיץ ענבים לא מותסס.

חלק מהמלכים והשליטים לאורך השנים גילו סובלנות לייצור יין במנזרים השונים עבור הקהילה הנוצרית בחצי האי.
אחרי הכיבוש מחדש של ספרד על ידי המלכים הקתוליים הייצור של היין חזר בדלת הראשית.

המנזרים השונים עזרו לבנות מחדש את הקהילות הנוצריות וקידמו ופיתחו בין היתר את הייצור ואת המסחר ביין. הנזירים לא רק ייצרו את היין והשתמשו בו לצרכי הפולחן אלא גם מכרו אותו לעולי רגל או עוברי אורח במנזרים או בפונדקי דרכים שונים.

לאורך הזמן מאז, הפך היין לחלק בלתי נפרד מהתזונה הספרדית ולמרכיב חשוב בכלכלה הספרדית.
במהלך המאה ה-19, משבר הפילוקסרה שהיכה קודם בצרפת, גרם לכורמים ויצרני יין רבים לחצות את הפירנאים דרומה ולעשות יין בספרד על מנת להמשיך להתפרנס.

יחד איתם הם הביאו זנים צרפתיים (זו הסיבה למשל שכרמי קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פרנק קיימים עדיין באזורים כמו ריוחה וריברה דל דוארו, חלקם בני מעל מאה שנה),

טכניקות ויניפיקציה מודרניות יחסית כמו שימוש בסולפיטים כדי לחטא חביות או לשמר את היין, שליטה בטמפרטורה במהלך התסיסה וכן הלאה, ציוד ייצור, אופני נטיעה וסדרי עבודה בכרמים.

הפילוקסרה, אם כן, הביאה מודרניזציה לתעשייה הספרדית בימים ההם ולמזלם של ספרדים לקח למזיק למעלה מעשרים שנה לעבור בעצמו את הפירנאים. כשהגיע, הפתרון כבר כמעט נמצא והוכח - הרכבת הגפן האירופאית על כנה אמריקאית. כך ניזוקה התעשייה הספרדית באופן קל יחסית לשכנתה צרפת.

לעומת זאת, המאה העשרים הביאה איתה צרות אחרות: מלחמת האזרחים ולאחריה מלחמת העולם השנייה והענף החל לחזור למסלול רק בשנות החמישים. 

כיום, ספרד נחשבת בעיני רבים כאחת מארצות הייצור המעניינות והדינאמיות ביותר.

דורות חדשים של יצרנים מבטאים צדדים חסרי תקדים של הטרואר הספרדי על 69 אזורי הייצור שלו.

הם מבטאים הקשבה חדה לצרכים ולטעמים המשתנים של צרכן היין של היום, הם מוכיחים שהשאיפה לאיכות על ידי יצרנים קטנים עצמאיים היא אלטרנטיבה מעניינת וטעימה לקואופרטיבים או לסוחרי היין הגדולים שגם הם שיפרו וייעלו את טכניקות הייצור שלהם ללא היכר.

טופוגרפית ספרד היא באופן כללי רמה ענקית שמוקפת ברכסי הרים.

הכרמים שתולים באזורים שונים, לעיתים בין גבעות, לאורך עמקים או על אדמות הרמה.

מהצד הצפון מערבי, משקעים והשפעות אקלימיות של האוקיינוס האטלנטי ובאופן כללי בשאר האזורים לרוב אין משקעים בתקופת ההבשלה ומזג האוויר חם.

באזורים רבים הפרשי הטמפרטורה בין יום ולילה הם משמעותיים. היובש הזה מסביר מדוע באזורים רבים היבולים הם נמוכים יחסית.

לספרד שטח הכרמים הגדול בעולם ואולם היא היצרנית השלישית בגודלה בלבד.