Trentino-Alto Adige ויצרניו

נהוג לראות בשני האזורים האלה כאזור אחד, למרות שהם מורכבים משני תתי-אזור שונים במובנים רבים.

החלק הדרומי יותר הוא טרנטו (סביב העיר טרנטינו) והחלק העליון של נהר האדיג׳ה הוא Alto Adige.

זהו אזור המאופיין בעירוב אוכלוסיה גרמנו-איטלקי, שהתיישב באזור אחרי ימי הביניים ולאחר מאות בשנים של תמורות דמוגרפיות, מלחמות ושינויי שלטון אחרים, סיפור שמאפיין את כל האזור של צפון איטליה.

אוכלוסיה זו החלה להתגבש לקראת סוף ימי הביניים באזור והשפיעה השפעה מכרעת על האופי של הקולינריה המקומית, כמו גם על ייצור היינות.

קודם לכן היה האזור בשליטה של האימפריה הרומאית מהמאה הראשונה, בעוד שבתקופות קדומות אף יותר ישבו במקום הקלטים והאטרוסקים. 
האזור עבר תהליך של התפתחות מואצת אחרי מלחמת העולם השנייה והיום מהווה מוקד תרבותי ותיירותי חשוב.

ייצור היין באזור מהווה רק אחוז אחד מהייצור האיטלקי ולמעשה האזור ידוע יותר בייצור הגראפה שלו.

כך או אחרת, הזנים המקומיים שמקורם באזור הם נוסיולה  הלבן טרולדגו ומארצמינו האדומים, אליהם מצטרפים זנים בינלאומיים כגון שרדונה, מוסקט, פינו גריג׳יו, מולר טורגאו, קברנה, מרלו ופינו נואר.  

תת האזור טרנטינו נבדל מאלטו אדיג׳ה מבחינת ייצור יין בעיקר בכך שהייצור שם נשלט יותר על ידי קואופרטיבים גדולים, בעוד שצפונה במעלה הנהר ניתן למצוא יותר ויותר יצרנים קטנים המוכרים את תוצרתם בעצמם, בעיקר באוסטריה.

הרי הדולומיטים, אתר מורשת עולמי, מכסים שטח על פני מספר אזורים מהוונטו, פריולי-ונציה והם מהווים רקע יפהפה לסיפור ההיסטורי של המקום.

למרות שהייתה כנראה היסטוריה של כורמות וייצור יין בימי האטרוסקים, היא לא השאירה בפני עצמה חותם משמעותי.

רק לקראת המאה העשירית הייצור החל לתפוס תאוצה והמסחר ביינות האזור התפשט והגיע גם לחצרות המלוכה ולכנסייה.
הארץ הזו, נקודת מעבר כה חשובה בין הים התיכון לאירופה, איתגרה את הכורמים מימי קדם. הם נדרשו לדייקנות ולנחישות לנוכח התנאים הלא פשוטים של המקום.

הפוטנציאל תמיד היה שם: אקלים יבשתי קריר עד מתון, עם השפעה קרירה של ההרים ושל מקורות המים, הבדלים גדולים בטמפרטורה בין יום ללילה, סלעי גיר אימתניים האוצרים את החום ופולטים אותו מאוחר יותר, אדמות סחף שבהן לעיתים תערובות של יסודות ומינרלים מגוונים ואולם, מאז ומעולם הייצור של היין במקום היה תלוי מעל לכל במיומנות ובתושיה של הכורם.

הקמפו רוטאליאנו על הגבול בין טרנטינו ואלטו אדיג׳ה מצוי מישור הצפה זה, מקום המפגש של נהרות הנוצ׳ה והאדיג׳ה. משולש בן כארבע מאות הקטר המוקף על ידי מצוקים מסיביים.

האזור הזה שימש מאז ימי קדם כנקודת מסחר ומעבר חשובה.

נהר הנוצ׳ה עיצב את הנוף, בעודו סוחף בזרמו סלעים מההרים מהם הוא מגיע, הוא מחלק את האזור באופן טבעי לשני חלקים, אחד סביב העיר מצולומברדו והשני סביב מצוקורונה.

למרות סכנות ההצפה התכופות, האזור היה מוכר כאזור חשוב חקלאית עוד מימי הביניים.

אדמת הסחף האוורירית והענייה שלו היוותה קרקע מושלמת לגידול רציני של כרמים, כפי שמתועד עוד במאה ה-13, אולם רק במאה ה-16 מוצאים לראשונה את שמו של זן הטרולדגו המקומי בכתובים.

רק לקראת אמצע המאה ה-19 הנוף של האזור הזה התעצב סופית.

נהר הנוצ׳ה הוסט דרומה, ובכך שחרר את האזור מסכנות ההצפה התכופות. האדמה הרדודה יחסית החלה לחשוף את סודותיה ואת מורכבותה, תהליך חקר וגלוי שנמצא עדיין בחיתוליו, אולם כבר כעת ברור שחלק מהאזורים מכילים חימר אדום וחרסית לבנה ומתגלים יותר ויותר כבית גידול חשוב לזנים מאנצוני ונוזיולה.